אם היית אומרת לי לפני עשור, כשרק הקמתי את המעבדה, שאצעד מאות מטרים במנהרה חשוכה ואעקוב אחר עטלפים – הייתי אומר לך שאת משוגעת", מודה פרופ' נחום אולנובסקי, וכנראה מחייך. די חשוך כאן בפנים, ואת האור בקצה המנהרה אנחנו עוד לא רואים. גם כשהוא כבר מפציע, פרופ' אולנובסקי מסביר שזו רק אשליה, יש עוד כמה עשרות מטרים להתקדם.
אנחנו מהלכים במה שנראה כמו חממה חקלאית אטומה, הממוקמת בחצר האחורית של מכון ויצמן. בעבר נערך כאן מחקר על אנרגיה סולארית, היום השטח משמש את אולנובסקי וחברי מעבדתו כדי לנפק תובנות חדשות וראשוניות בתחום מדעי המוח. העטלפים, שכרגע נחים במעונם ליד חדרו במכון, מגיעים לכאן באופן תדיר ומוצאים עצמם בלונה פארק רחב־היקף ופסטיבל קולינארי תחת קורת גג קמרונית אחת. בעודם מעופפים להנאתם בין כותלי הברזנט השחור במהירות של 40 קמ"ש, עוצרים מפעם לפעם לנגוס בבננה או במנגו שהושארו להם בתחנות בדרך, הם פותרים שאלות יסוד מתחום חקר המוח.
בשביל אולנובסקי, העטלפים הם במובן מסוים רק תירוץ. גם אם הוא מודה בפניי שהוא מאוהב במושאי המחקר שלו ומספר בגאווה על ההתנהגות החברתית המפתיעה שלהם, הוא אינו זואולוג ולא הגיע לכאן כדי לחקור בעלי חיים. ועם זאת, עוד לפני שהפך לחבר במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן הגה אולנובסקי את הרעיון להשתמש ביונק המעופף כדי להבין טוב יותר מה קורה במוח, ובמיוחד איך עובד הג'י־פי־אס הטמון בו.
המוני חולדות ספורטיביות שרצו ללא הרף בקופסאות לא גדולות כבר הצליחו לענות על שאלות כמו "איך אני יודעת שאני עומדת עכשיו במכולת השכונתית" ו"איך אבין אחר כך שאני נמצאת שוב בבית", והנחילו לחוקריהן כבוד ויקר. גילוי תאי המוח שמקודדים את המיקום שלנו במרחב זיכה את ג'ון או'קיף ואת בני הזוג מיי־בריט ואדוורד מוסר בפרס נובל לרפואה לשנת 2014. כלומר, המפה המוחית של נקודת המוצא כבר פוענחה. אבל מה באשר ליעד ולמסלול המוביל אליו? איך יודע המוח איפה ממוקמת הסטיקייה שאנחנו נוהגים לאכול בה עם חבר, ואיך הוא ממקם את החבר במרחב? שאלות אלה נשארו בגדר תעלומה. באו עטלפי הפירות המצויים והצליחו היכן שנכשלו אחיהם המכרסמים הקרקעיים. לפני שבועות אחדים הם העניקו לחברי המעבדה במכון ויצמן מאמר חדש, שהופיע בכתב העת המדעי Cell והציג תפיסה מהפכנית לגבי ייצוג המרחב במוח. המאמר הזה היה אח צעיר לסדרת מחקרים שיצאו מהמעבדה בשנים האחרונות, והביאו את אדוורד מוסר לומר לכתב העת Nature כי "התעוזה של אולנובסקי מרשימה ומשתלמת. הגישה שלו אפשרה להתחיל לטפל בשאלות חשובות חדשות".
ללכת לאיבוד בבית
כדי להבין למה דווקא העטלפים נמצאו אידיאליים למשימה ומה היה ידוע על מוח וניווט לפני שהמנהרה החשוכה ברחובות התמלאה במשק כנפיים, כדאי להכיר את האזור המוחי שחוקרי המעבדה של אולנובסקי מתמקדים בו: ההיפוקמפוס. מדובר במבנה דמוי סוסון־ים שוכב, ששוכן באונה הצדעית (רקתית) ופעולתו קשורה באחסון זיכרונות. כבר במאה ה־19 ניסו חוקרים להבין את מנגנוני הזיכרון ולמצוא את המקום שהוא "מתרחש" בו, אבל בהיעדר כלים טכנולוגיים למדידת פעילות מוחית, לא ניתן היה להגיע למסקנות. עם התקדמות המחקר עלו פה ושם ראיות ראשוניות לקשר בין האונה הצדעית לזיכרון הקשור למרחב, אבל הן היו שנויות במחלוקת. אחת מהן התגלתה על ידי פרופ' אדוארד טולמן מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שנודע במחקרי החולדות שלו. כשהחולדות אצו במבוכים שונים כדי להגיע לתגמול הטעים שהוצע להן, התברר שהן משתמשות בקיצורי דרך ובמעקפים – התנהגות שאי אפשר להסביר באמצעות התיאוריות המקובלות אז. זה מה שהביא את טולמן לחשוב, כבר במחצית הראשונה של המאה ה־20, שבמוחן הקט של הנסייניות יש מפה של הסביבה או ייצוג של העולם החיצוני. רעיונותיו התקבלו בחשדנות יתרה, לא מעט בשל היותם מבוססים על תצפיות בחיות ניסוי. גם טולמן היה חסר את הכלים המדעיים הקיימים היום, וההשערות שלו הצליחו לחלחל רק כעבור עשרות שנים.
בהיעדר מכשירי הדמיה, השתמשו החוקרים במה שזימנה המציאות: פתולוגיות. מקרים של אנשים שנפגעו באזור מוגדר במוח והחלו להפגין בעיות בדיבור, בזיכרון או בראייה, אפשרו למדענים לייצר זיקה בין אזורים ספציפיים ובין תפקוד, במיוחד בנתיחות אחרי המוות. אחד המקרים המפורסמים היה זה של "HM", בחור בן עשרים־פלוס שסבל מהתקפי אפילפסיה קשים שהלכו והתעצמו, ופגעו אנושות בשגרת חייו. אף טיפול תרופתי לא הועיל, ולכן הוחלט לנתחו. השנה הייתה 1953, והניתוח שנערך בעיר הרטפורד שבקונטיקט כלל את הסרת המוקדים הבעייתיים במוח. ההיפוקמפוס היה ביניהם. HM התעורר מהניתוח והחל לדבר בשטף, זכר כל מה שאירע בחייו עד לאותו יום וגילה יכולת זיכרון מצוינת לטווח הקצר, אלא שאז התברר שההליך הרפואי גם גרם לו נזק שעומד להרוס את חייו: הוא לא היה מסוגל לזכור מידע חדש ליותר מכמה דקות. HM לא זיהה את הפסיכולוגית שנפגשה איתו תכופות בשנים הבאות, לא את החוקרת שבחנה אותו ולא אף אדם אחר שהכיר אחרי הניתוח. שנה שלמה נדרשה לו כדי להצליח להתמצא בביתו החדש, ולדעת למשל היכן השירותים. בכל פעם מחדש התקשה לקבל את הבשורה שהוריו נפטרו, ואז שכח זאת שוב. לפני עשור הלך לעולמו, ורק אז פורסם שמו המלא: הנרי מולייסון. מולייסון היה מאמין גדול במדע, ומיד בתום הלוויה נלקח מוחו לנתיחה – שלא לומר פריסה קפדנית – ששפכה אור גדול על חקר המוח בכלל ועל תפקיד ההיפוקמפוס בפרט.
בסוף שנות השישים הגיע ליוניברסיטי קולג' בלונדון החוקר האמריקני ג'ון או'קיף, והחל לערוך שם ניסויים בחולדות. או'קיף הבחין שיש בהיפוקמפוס נוירונים, תאי מוח, שנעשים פעילים כשהחולדה רצה באזור אחד במרחב שהקצו לה, ונוירונים אחרים שנכנסים לפעולה בעת שהיא רצה בפינה אחרת. לאט־לאט הוא הבין איך נוצרת במוח מעין מפה, ייצוג עצבי של הסביבה שעוזר לנו להבין איפה אנחנו. או'קיף ושותפיו נתנו לתאים האלה את השם "תאי מיקום" (Place cells).
בזמן שאו'קיף המשיך בגילוייו – כמו אישוש ההשערה שלפיה המוח זוכר מפות של הסביבה – הכיר אדוורד מוסר באוניברסיטה בנורבגיה את אשתו לעתיד, הסטודנטית מיי־בריט. יחד הם יצאו בשנות התשעים להתאבק קצת בעפר רגליו של או'קיף בלונדון. כשהקימו מעבדה משלהם בנורווגיה, בחרו להם בני הזוג לנושא מחקר תאים אחרים במוח שגילו, תאי שריג (Grid cells), והגיעו לגילוי חשוב נוסף: תאי השריג שימשו עבור החולדות מעין רשת קואורדינטות. פעילותם במרחב יצרה משושה, מעין חלת דבש: ברגע שהחולדה התקדמה לכיוון מסוים נראתה פעילות בקודקודי המשושה. מסקנתם הייתה שתאי השריג מאפשרים לחולדה למדוד את המרחק שהלכה, וכך היא יכולה לבנות לעצמה מסלול בלי להסתמך על מידע חיצוני מהסביבה. בשנת 2014 נפגשו כאמור הזוג מוסר ואו'קיף באוסלו, לקבלת פרס הנובל על הגילויים הללו.
אם קיימת מפה מנטלית של הסביבה ויש יכולת למדוד מרחקים, כל שחסר כדי לבנות תוכנת ניווט מוצלחת הוא סוג של מצפן. בשנות השמונים והתשעים מצאו החוקרים ג'יימס ראנק וג'פרי טאוב שתאים מסוימים באזור הסמוך להיפוקמפוס נעשים פעילים כשהחולדה פונה לכיוון מסוים. הם הבינו שהתאים האלה, "תאי כיוון ראש" (Head direction cells), מספקים כנראה את המצפן הדרוש, ומאפשרים לחיה "לקרוא" את הכיוון שראשה מופנה אליו ביחס לסביבה בכל רגע.
נשוב לאולנובסקי. אחרי שסיים באוניברסיטה העברית דוקטורט שעסק בתחום מערכת השמע, הוא חיפש לעצמו כיוון חדש. "חשבתי מה אני רוצה לעשות הלאה, ומצאתי שנושא הזיכרון מרתק אותי. כשהתחלתי לקרוא על ההיפוקמפוס, שמתי לב שהרבה מאוד מהעבודות בנושא תאי מיקום מבוססות על חולדות ועכברים, חיות המודל הדומיננטיות. אני לא יודע אם אנשים מודעים לזה, אבל כיום יותר מתשעים אחוזים מהמחקר מתמקדים בשני סוגי בעלי החיים האלה. החלטתי שאמצא זווית שונה: אני אחקור התנהגות טבעית יותר, ואעבוד עם מה שהכי קרוב לחיית בר. כמובן, זו צריכה להיות חיה שריאלי לעבוד איתה – פיל הרי לא אוכל להכניס למעבדה. את העטלפים, שגם הם חיית מודל שימושית בתחום חקר השמיעה, הכרתי היטב מהדוקטורט, ועברו שנתיים עד שהחלטתי סופית שאני רוצה להתמקד בהם".
"אם אנחנו בודקים הכול רק בעכברים וחולדות וחושבים שאפשר להסיק מכאן ישירות לבני אדם, אנחנו בבעיה. היו אצלי סגני נשיאים של חברות התרופות הכי גדולות בעולם, והם דיברו בדיוק על העניין הזה: צריך לבצע את המחקרים במינים נוספים של חיות. אי אפשר לעצום עיניים ולהניח שהכול זהה"
על העיוורון
העטלפים מככבים במחקרי חוש השמיעה בגלל דרכם הייחודית להתמצאות במרחב: הם מפיקים גלי קול, קולטים את הגלים המוחזרים מהעצמים שנקרו בפניהם, מעבדים את המידע ופועלים בהתאם – מתחמקים ממכשולים, מתבייתים על טרף וכדומה. הם גם ידועים כנווטים מצטיינים, מה שכמובן חשוב כשחוקרים את מערכת הניווט של המוח. "אם אני כחוקר מתעניין בבסיס המוחי של התנהגות – בין אם זו התנהגות שקשורה בהתמצאות במרחב הפיזי, ובין אם התנהגות חברתית – האתגר הוא איך לחקור בתנאי מעבדה תהליכים מורכבים כאלה", מסביר אולנובסקי. "כשעובדים עם עטלף, אפשר לבדוק שאלות שקשה מאוד לשאול במחקרים המבוססים על חולדות או עכברים. נניח למשל שאני רוצה לגלות איך מרחקים גדולים מיוצגים במוח – שזו שאלה שהתשובה לה לא ידועה באף מין. במקום חולדה שרצה בתיבה של מטר־על־מטר, יש לנו יונק שעף במנהרה שלנו ועובר מרחק של יותר מעשרים קילומטר בסשן אחד של שעה. אגב, אנחנו עומדים להקים מנהרה באורך קילומטר, כדי שנוכל לחקור את הייצוג המוחי של מרחקים גדולים עוד יותר. יתרון נוסף הוא שהעטלפים נעים הלוך ושוב, ואני צריך את החזרות האלה לצורך הסטטיסטיקה. בעל חיים איטי לא יעזור לי כאן. מעבר לכך, עטלפים עושים שימוש בשני חושים בניווט – יש להם גם ראייה טובה מאוד וגם שמיעה מצוינת".
רגע־רגע, הם לא עיוורים? היה ניסוי מפורסם שבו כיסו לעטלפים את העיניים, ובכל זאת הם לא פגעו בשום חפץ בחשכה. לעומת זאת כשכיסו את אוזניהם, הם נתקלו בלי הפסקה.
"הניסוי שאת מדברת עליו, של המדען האיטלקי לזארו ספלנציאני, בוצע על מין עטלפים שיש לו ראייה חלשה. לעטלפים שלנו כאן, לעומת זאת, יש ראייה טובה משל חולדה. יש בערך 1,300 מיני עטלפים בעולם ואף אחד מהם איננו עיוור, כך שהביטוי blind like a bat חוטא למציאות".
העטלפים אם כן מאפשרים לאולנובסקי לבדוק איך אותו מרחב מיוצג בשני חושים שונים – מה שקשה לעשות עם עכברים, שמשתמשים בשערות השפם לצורך הניווט. גם שאלות חברתיות אפשר לבחון כשעוקבים אחרי הנסיינים החדשים. "יש להם התנהגויות מאוד מעניינות. מוצאים אצלם למשל אלטרואיזם, כשהדוגמה הקלאסית היא אצל עטלפי ערפד: אחרי ששתו דם, הם יכולים להעלות גרה ולתת לחבר רעב".
עם ההחלטה לעסוק בחיית המודל הלא שגרתית, פנה אולנובסקי לשקוד על פוסט־דוקטורט במרילנד, במעבדה שחקרה עטלפים אבל לא בהקשר של ההיפוקמפוס שלהם. "נדרשתי להקים מאפס מערכת לרישום אלקטרופיזיולוגי, ובכלל לעשות המון עבודה טכנית. אחרי העבודה הקשה ערכתי את הרישומים הראשונים של תאי מיקום בהיפוקמפוס של עטלפים. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד עם המין שיש לנו פה, הגדול פי עשרה מזה שהשתמשנו בו שם. זה מאוד יעיל, כי כדי לעקוב אחרי הפעילות המוחית של עטלפים אנחנו משתמשים בציוד ממוזער, ורצוי שהוא יפריע להם כמה שפחות במעוף. כשאתה מגדיל את החיה שלך פי עשרה, פתרת חצי מהבעיה. זה סוג של פתרון לואו־טק לבעיית המזעור", הוא אומר. והנה רעיון לסטארט־אפ – הגדל את הנסיין.
בחדרו במכון, שכולו על טהרת העטלפים – תמונות, סיכות, בובות, כוסות וציורים שיצרו ילדיו – מראה לי אולנובסקי את מכשיר הרישום הקטן שמוצמד לראשו של כל עטלף. כך מקבלים החוקרים את הדרוש להם: מעקב מדויק אחר מסלולי התעופה ומיפוי של הנעשה באזור ההיפוקמפוס, ברזולוציה של תא עצב יחיד. עד כמה זה מציק לעטלפים? "יש לנו כבר גרסה הרבה יותר קטנה, בגודל של שני סנטימטרים על שלושה, ואנחנו בתהליך מתמיד של מזעור. הגישה שלנו היא שמה שטוב לעטלף טוב לנו, ומכיוון שלא נוח לשאת משקל על הראש, אנחנו משתדלים לשפר את המכשיר ולמזער. בינתיים, לפי התמרונים שהם עושים וקצב התעופה והחזרות, הם כנראה חשים די בנוח עם זה".
"באלצהיימר רואים כבר בהתחלה תמותה ראשונית של תאים בהיפוקמפוס, בדיוק בנוירונים שאנחנו חוקרים. אחד התסמינים הראשונים של אלצהיימר הוא שהחולה מאבד את הדרך הביתה. כדי להבין את התהליך אצלם נצטרך ליצור סביבת מחקר אחרת: אנחנו עומדים להקים גם מבנה מורכב ומסובך, בגודל של חצי מגרש כדורגל"
אין אוהדים לפוטבול
לאורך השנים נחקר הניווט של בעלי חיים בעיקר בהקשר הדו־ממדי – זה מה שיכולה לספק חולדה שמתרוצצת על מסלול – ויכולת הניווט במרחב תלת־ממדי נותרה עלומה. היו שניסו להרים את הכפפה הזו, כמו למשל חוקרי אוניברסיטת אריזונה, שבשיתוף עם נאס"א שיגרו לחלל חולדות. בתנאי חוסר כבידה, חשבו המדענים, תוכל החולדה להדגים ניווט בממד נוסף ולצאת קצת מהקופסה, תרתי משמע. סופו של עניין שהניסוי לא סיפק את הנתונים, והאסטרונאוטיות המשיכו לנוע במסלול קווי אחד.
כאן נכנסו בשעטה העטלפים, ששפכו אור חדש על הסוגיה. ב־2013, כשלוש שנים לפני קום המנהרה, הופיע בכתב העת Science מאמר מבית מדרשו של אולנובסקי שבדק ניווט במרחב תלת־ממדי. במחקר הושמו העטלפים במערה מלאכותית, שבה הותקנו "עצים" בעלי ענפים עשויים מוטות מתכת. למוטות הוצמדו קעריות ובהן פירות. ממחקרים קודמים ידע אולנובסקי שכאשר עטלפים מגיעים לעץ, הם מקיפים אותו ומתעופפים בכל החלל שסביבו, כלומר נעים במרחב תלת־ממדי. המחקר שביצע עם שותפיו היה הראשון שמצא מפות תלת־ממדיות במוח יונקים.
משם פנו החוקרים לענות על עוד כמה וכמה שאלות חשובות, שחלקן נוגעות לסיטואציה מוכרת מחיי היומיום: אנחנו נכנסים למגרש חנייה גדוש, ולפתע לא מוצאים את הרגליים והידיים; או שאנו יורדים בתחנת רכבת תחתית ולרגע אין לנו מושג איפה אנחנו ואנה אנו הולכים. המחשבה הרווחת עד כה גרסה שלאדם יש מצפן תלת־ממדי שמדי פעם מתרחשות בו תקלות עד שהוא חוזר לתפקוד. תחושת ורטיגו, למשל, היא מופע קיצוני של אובדן כיוון. חברי המעבדה של אולנובסקי, ובראשם ד"ר ארסניי פינקלשטיין, יגעו ומצאו שאכן קיים מצפן כזה: מערכת שעקבה באמצעות מצלמת וידאו אחר תנועות הראש של עטלפים, הראתה כי תאים מסוימים חשים לאיזה כיוון נוטה הראש. גם אם העטלפים נתלו כשראשם כלפי מטה, נמצא שהם יכולים לשמור על חוש הכיוון ביעילות. לתאים האלה עשויה להיות חשיבות קריטית כשבני אדם מטיסים מטוס או כאשר בעל חיים מטפס על עץ. פרופ' מיי־בריט מוסר בכבודה ובעצמה כתבה במדור התגובות של כתב העת Nature, שפרסם את המאמר, ש"עכשיו אפשר יהיה ליישם את המודל הזה למינים אחרים שחווים את העולם התלת־ממדי באופן מוגבל יותר".
והמאמרים ממשיכים לצאת לאור בקדחתנות. בינואר השנה פורסם בכתב העת Science מחקר של אולנובסקי שעסק בניווט הקשור בהתנהגות חברתית. נניח למשל שאתם נמצאים בהרמת כוסית במשרד, חלל העבודה מלא בני אדם, איך אתם ממפים את חבריכם הטובים מבין העובדים הרבים שבמרחב? או מצב יומיומי אחר: אתם יושבים בגינה ושומרים על הילד – איך אפשר לוודא שהוא לא מתקרב לכביש יתר על המידה? "אחת השאלות שנחקרו לאורך השנים היא אם בהיפוקמפוס יש ייצוג ל'איפה אני נמצא במרחב', ושוב ושוב התוצאות הראו שכן. רצינו לדעת אם יש ייצוג ל'איפה הוא נמצא במרחב'", מסביר אולנובסקי. "עטלפים הם יונקים חברותיים מאוד, והיכולת למקם אחרים בסביבה היא קריטית בשבילם. לכן בדקנו בעזרתם אם היכולת לנווט בתוך קבוצת אנשים או להתקדם לעבר חבריי קשורה גם היא בהיפוקמפוס, ומצאנו שבהחלט כן".
כיוון שארגון הרמת כוסית לעטלפים היה משימה קצת סבוכה, בחרו החוקרים, בניצוחו של ד"ר דוד עומר, במתודה אחרת. הנסיינים חולקו לארבעה זוגות, שבכל אחד מהם היה עטלף ששימש "מורה" ועטלף אחר בתפקיד "תלמיד". הם הוכנסו לחדר תעופה מבוקר שנבנה עבורם במכון, ובו שתי עמדות מזון. בכל ניסוי התעופף תחילה המורה באופן אקראי לאחת מעמדות המזון, ובחזרה אל נקודת המוצא. התלמיד התבונן בו, ולאחר השתהות קלה התחקה אחר מסלול התעופה של המורה, וזכה בגמול הולם על עמידתו במשימה. "החלק הכי מסובך היה למנוע מהעטלפים לעוף ביחד אל האוכל. כדי שזה לא יקרה, ערכנו 'אודישנים' לתפקידים השונים. הטריק היה לשבץ זכרי אלפא לתפקיד המורים: כאשר הם התעופפו לכיוון האוכל, התלמידים נתנו להם כבוד ולא התחרו בהם".
הממצאים שהתקבלו מאששים את קיומה של מפה קוגניטיבית המייצגת לא רק מיקום עצמי אלא גם מיקומים של הזולת. לפני שיתהדרו בתוצאות, ביקשו החוקרים לבחון אם העטלפים יעקבו גם אחרי עצם אחר שיעוף לצידם. לשם כך נתנו לתלמידים להביט על כדורים דמויי פוטבול שנעו בחלל החדר; התברר שללא תגמול העטלפים לא טרחו לפרוש כנף, מה שאומר שהכדור הרשים אותם הרבה פחות מהמורה. גם תאי המוח שלהם הגיבו אליו באופן שונה לגמרי.
כעבור תשעה חודשים בלבד מפרסום המאמר ההוא הולידה המעבדה הפורייה מחקר נוסף, שפורסם ממש לאחרונה, המציג תפיסה חדשה לגמרי בתחום קידוד המידע במוח. "למיטב ידיעתנו, זו הפעם הראשונה שהמנגנון שבדקנו מודגם במין כלשהו ובאזור כלשהו במוח", אמר אולנובסקי עם צאתו לאור.
המאמר החדש, שעסק בגלי מוח – דפוסים מחזוריים של פעילות חשמלית – ירד לפרטים הקטנים, וכאן נתייחס לממצאים רק בקווים כלליים. מחקרים רבים שנערכו במשך השנים בחולדות ובעכברים גרמו לחוקרים להסיק בין השאר שתהליכי זיכרון וניווט יהיו מלווים תמיד בשלושה גורמים, אצל כל מיני בעלי החיים; קיומם של גלי תטא בהיפוקמפוס היה אחד מהם. זו הייתה הדוֹגמה. באו חוקרי המעבדה של אולנובסקי והצליחו להקים עליהם את הקהילה המדעית, כשהראו כי במוחם של העטלפים אין כלל גלי תטא. "אנחנו עשינו מין הפרדה בעסקת החבילה הזאת, בזמן ששאר החוקרים חשבו ששלושת האלמנטים מהותיים לזיכרון מרחבי", אומר אולנובסקי. "היו לי ממש ויכוחים עם מדענים שהתקשו לקבל את מה שהוכחנו – קידוד המידע יכול להתרחש גם בלי הגלים שנחשבו הכרחיים. המסר הכללי שאני מוציא מהמחקר הזה הוא שאם אנחנו בודקים הכול רק בעכברים וחולדות וחושבים שאפשר להסיק מכאן ישירות לבני אדם, אנחנו בבעיה. היו אצלי סגני נשיאים של חברות התרופות הכי גדולות בעולם, והם דיברו בדיוק על העניין הזה: צריך לבצע את המחקרים במינים נוספים של חיות כדי לבחון מה נכון לכלל היונקים ומה נכון ליונקים מסוימים. הנתון המרגיע הוא שהמון דברים כן דומים גם בחולדות, גם במינים אחרים וגם בבני אדם. אגב, בעקבותינו בחנו עכשיו כמה מעבדות את ה'מצפנים' שמצאנו, וחיפשו אותם במינים הסטנדרטיים. הן הגיעו לאותה תוצאה, שזה מעודד, ועדיין אי אפשר לעצום עיניים ולהניח שהכול זהה. חייבים לעבוד עם מגוון של מינים".
"העטלפים הוכנסו לחדר שבו שתי עמדות מזון. בכל ניסוי התעופף תחילה "המורה" לאחת העמדות, ובחזרה. התלמיד התבונן בו, ולאחר השתהות התחקה אחר מסלולו. "החלק המסובך היה למנוע מהעטלפים לעוף ביחד אל האוכל. כדי שזה לא יקרה, ערכנו 'אודישנים'. הטריק היה לשבץ זכרי אלפא לתפקיד המורים: כאשר הם התעופפו לכיוון האוכל, התלמידים נתנו להם כבוד ולא התחרו בהם"
הריאליטי בדרך
אולנובסקי (45) מתגורר כיום לא רחוק מהמכון, נשוי פלוס שלושה. ציור של אחת מהם תלוי על הקיר: שרטוט המסביר כיצד לצייר עטלף, שלב אחרי שלב. כמה מהסיכות הצבאיות שנעוצות בלוח הלבד שעל הקיר הסמוך לא מוכרות לי. "אלה יחידות של המודיעין הצבאי הרוסי. חבר'ה רוסים שנכנסים לכאן נבהלים מאוד כשהם רואים את זה", צוחק אולנובסקי.
למרות המבטא האמריקני המשובח, הוא יליד מוסקבה. לארץ עלה בגיל ארבעה חודשים, בעוד אחיו הגדול נותר מאחור כמסורב עלייה. "הוא לימד עברית במחתרת, היה המורה של יולי אדלשטיין, בין השאר. בקג"ב לא אהבו את זה. אחרי שנים גם הוא הגיע לפה".
את התואר הראשון בפיזיקה סיים אולנובסקי בגיל 19, אחרי שקפץ שתי כיתות. בצבא שירת בתפקיד מודיעיני טכני במשך למעלה מחמש שנים, ואז כתב את הדוקטורט שלו שהתמקד בחישוביות עצבית במערכת השמע. התחנה הבאה הייתה כאמור פוסט־דוקטורט במרילנד, וב־2007 הוא חזר ארצה והקים את המעבדה בוויצמן. ארבע שנים אחר כך הצטרפה אליו ד"ר ליאורה לס, ומאז היא מובילה איתו את כיווני המחקר החדשניים. מספר חברי המעבדה עומד בסך הכול על שישה בממוצע ("אני אוהב להיות מעורב בכל מה שקורה", מעיר אולנובסקי), והם באים משלל תחומים: פסיכולוגיה, פיזיקה, מתמטיקה, הנדסת חשמל, ביו־רפואה.
איך הידע החדש שחשפתם עשוי להועיל לטיפול במחלות ניווניות כמו אלצהיימר? יש פיתוח או יישום פרקטי שיכול לצמוח ממחקרי העטלפים שנעשים כאן?
"תראי, אנחנו במעבדה לא עובדים על תרופה לאלצהיימר, אנחנו כן מצליחים להבין טוב יותר מה קורה במוח. באלצהיימר רואים כבר בהתחלה תמותה ראשונית של תאים בהיפוקמפוס, בדיוק בנוירונים שאנחנו חוקרים. שימי לב שאחד התסמינים הראשונים של אלצהיימר הוא שהחולה מאבד את הדרך הביתה, ובאמת יש לכך קשר למותם של תאי מיקום ותאי שריג. כדי להבין את התהליך אצלם נצטרך ליצור סביבת מחקר אחרת: שכונה היא סביבה מורכבת ועשירה בפרטים, בזמן שמרבית הניסויים נעשים בדרך כלל בקופסאות קטנות. אנחנו עומדים להקים גם מבנה מורכב ומסובך, מעין מבוך בגודל של חצי מגרש כדורגל, כדי לשאול איך המוח מייצג סביבה כזאת, והמחקרים שנערוך שם יוכלו לשפוך עוד אור על מה שקורה באלצהיימר".
מכיוון שהעטלפים כבר למודי אודישנים, הנה מחכה לחלקם תוכנית ריאליטי של ממש. "הקמנו מושבה של עשרה עטלפים שיחיו ביחד 24/7, ואנחנו נעקוב אחרי המיקום של כל אחד ונקליט את הפעילות המוחית של כולם בו זמנית. הרעיון הוא להסתכל על כל מיני היבטים חברתיים: האם יש נוירון שמגיב לזהות של חבר מסוים, האם יש ייצוג שונה במוח לחברים זכרים לעומת נקבות, האם נראה העדפות אישיות לעטלף אחד לעומת אחר, האם עטלפים יעבירו אוכל למישהו מסוים ולא לאחר, שכן ברור שיש להם העדפות חברתיות".
בקיצור, בית האח הגדול, רק בלי העריכה.
"בהחלט. שש מצלמות. הולך להיות מעניין".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
